הבסת שירת הברבור של הריקנות

התווית תיאור הקיום אנושי מעבר לזמן ומרחב – אקספרסיביות ציורית כאן ועכשיו

התרשמתי מאומנותו של ארז אבני, שהיא עמוקה, פורצת ממדים ותכליתית.

ציור - כתמי שמשm

כיצד?

מאומנותו של ארז ניכר שעסקינו באדם שפיתח רגישות עומק ואבחנה חדה לאנשים. לפיכך, אומנותו היא בבואה של ההוויה והמצב האנושי. הפוקוס והטופוס (מקום – יוונית) של היצירה היא המחשת החישה והתהוות הממד האנושי באינטראקציה עם העולם שמחוץ ובדיאלקטיקה עם האנושי.

ארז תופס במכחול ובצורה את פעימות הלב המדמם והיוצר של כל אדם, כמתמיר אירוניה ופסימיות – הריתמוס פועם מהצבעוני ופורץ אל מה שמעבר לצורה, צבע וחלל, אך הוא משקף את הערך שדרכם פרץ.
האומנות של ארז תהדהד בעיקר אצל אלה שחייהם נבנים מתוך החיכוך וההתגברות על משוכות פיזיות ויותר מזה - חברתיות וריגשיות.

מיהו ה"אני היוצר" כאן?

להערכתי מדובר כאן בחריג המתבונן:

החריג המתבונן, הוא המאפשר לתפוס את החברה בהיפעולותיה השונות – באומדן חריגות לחיוב ולשלילה – אך בעיקר מעבר להן. האומנות הזו מנרמלת את מופעי האנושי לכל אורך רצף התהוות מופעים אלה ומנציחה אותם כברי הכלה אל תוך הנורמלי, שהרי הכל בסופו של יום היא יצירה.

לפיכך, התרשמותי היא שהאינטנסיביות ביצירתו של ארז אבני אינה מוציאה את מגוון התופעות והאינטראקציה בין תופעות שבהן הוא מתמקד – אלא מציגה היא אותן, עירום ועריה, אך במלוא תפארתן כאומנות המנציחה את היש ומדגישה את משמעותו.

לא בכדי בחר ארז להתמקד בשזירת יצירותיו נושאים נושאים – שהם הממקדים עוצמה יצירתית למרחבי הבעה מופרדים, תמונה תמונה – אך כולן מהוות יריעה אחת; אמירה – שמובנת כמכחול יריעה רחב אלי אופק אומדן פילוסופי ונוקב של ההוויה האנושית.

בהקשר זה, אינטנסיביות ההבעה והאומר בוקעת מתוך מכלול היריעה של רצף התמונות כמכלול – הן במבט מלמעלה, אך גם בהקשר ניתוח כל תמונה ותמונה ספציפית – כל תמונה לכשעצמה מושכת את האינטנסיביות הזו לכל אורך ורוחב מרחב ההבעה של התמונה – כמיקרוקוסמוס במישורי הצורה, הצבע, הנפח והעומק בנפרד וביחד.

ציור - חזון העצמות היבשות

הרקע אחוז באובייקט והפוקוס של האובייקט עובר מהאובייקט לרקע וחזרה, ובעצם היכן המוקד?

המוקד נמצא בראיית המכלול, אך גם בפרטים. לכן, לגישתי, אין לחטוא בהתמקדות בתמונות בודדות על מנת לאמוד את המסר הכולל, אך עדיין – אין להימנע מכך, על מנת שאוכל להמחיש את התרשמותי דכאן: המוקד הזה - לפעמים הוא שם, בתמונה one love למשל - אבל גם שם יש רמזים למשהו שמעבר.

מאידך, האקספרסיביות ביצירות היא חריפה. אקספרסיביות מונקיאנית ממש ברמת הרגש, אך לכך נוספים ממדים אחרים של מבע: במקביל, הצבעים עזים מאד, גם ובעיקר משום שלמרות שהם עזים, האופן שבו הם נפרשים מותיר אותם עזים ולא צעקניים. זו עוצמה אדירה – שכן הצורה מתחמת את הצבע וממקדת את המסר מרחבים מרחבים באופן שניתן להטמיעו, עם כל החריפות - בעונג.

אקספרסיביות דחוסה זו, כשהיא נצרפת אל תוך מבע משולב בסמלים והיקשים מתבקשים, אקספרסיביות זו נחזית כנובעת מרוחו של אדם, המתאווה ונאבק כדי לכלוא פיסת חיים שהיא השתקפות של מה שמעבר אך גם בכאן ובעכשיו.

מערך הדימויים וההתייחסות של ארז עשיר מאד. כך למשל - lost time מתחבר למשהו שבין האומנות של אשר לדימויים של הסידרה "מכונת הזמן/מסע בזמן" של שנות השישים. כן. ולא החמצתי את סדרת "מחכים לגודו...". ועדיין, תוויות אלה הן אך אסוציאציות ראשוניות. אין הן לכודות במבען המתחם – משם ניתן לחוש את רובדי הרשת של סינכרוניזציה בזמן, מרחב ועומק.

זו אומנות, שרק מטענו של אדם שהגיע עם מטען קונקרטי שעובד כיהלום בלחצים עצומים ונדחס עד שפרץ החוצה כלבה.

הכתום העז בתמונות רבות היא לבה יצירתית המהווה חיבור בין נקודות שמשני עברי אופקים של חור שחור למסע בין מימד למימד: מהזמני והמתוחם במרחב ובזמן - אל מה שמעבר לשניהם וחזרה.

כאן עולה שוב הדיסוננס הקיומי כקפיץ ודינמו בלתי נמנע.

האם גם כאן עומדים אנו מול מצוקה קיומית אימתנית יוצרת?
האם נגזר על האומנות לשקף את האימה מהחידלון שמקפיצה לפסגות?
האם גם כאן?

נראה לי שכן.

כל מי שלא נפל אל תוך החור השחור של מצוקה עמוקה וחי אותה באינטנסיביות, מפחד, ברמה מסוימת, להתבונן. הרוב בורחים מהמצוקה כי הם מסוגלים, איכשהו, ואז הם לא חיים את התהום.

האומנות של ארז נותנת קצה חוט להתבונן בתהומות, תוך עיקור הסיכונים במתן הזדמנות ללמוד מרצף העוז המשתקף, ולהתעלות אל מעבר למשברים קיומיים. אומנות שמקבלת את האין ויוצרת יש.

ציור

ציור

האם למתבוננים יש אומץ להיות פתוח להשתקפות התהומות?

וזו בדיוק הנקודה: אומנות מסוג זה שארז יוצר לא משקרת. כמו כן, אני רואה את האומנות הזו מקבלת משובים של הערכה בעיקר מיוצרים שהיו בתהום וחזרו.

האתגר כנקודת מקפצה היא השורש שבאומנות זו. גם ברמה הגופנית והאישית אנו רק מתוחמים לזמן קצר במין גוף כזה ואף מוסדות הינם ישויות בנות חלוף, מתנוונים ומתרסקים.

האומנות של ארז מוכיחה כי גם בתוך הצבעוניות החריפה והצורניות האקספרסיבית של המצב האנושי בפרטי ובקולקטיבי יש משהו מעבר. אני מאד רוצה להאמין שאנו יכולים ואפילו מחויבים לחיות אל מעבר לכל הגדרה - טרנסצנדנציה של המורכב. והרי יש באומנות זו משום פשטות ומיקוד שמרחיף אל תוך חלל המתבונן מסר ברור וחד של ניצחון האנושי, ואם לא ניצחון – אזי נחישות להמשיך ולהתמודד. לכן, עם כל החריפות יש כאן תקווה. חריצת הלשון של המתבונן ללא פשרות מומרת אל תוך אמירה של נצח אנושי מתהווה. זו יצירה שנחיצותה נובעת מהאופן שבו השפה הפנימית העמוקה והממוקדת שבה מגדירה את הקולקטיב.

ועדיין, ניכר, לאור היצירה התמטית והנושאית לאורך זמן, בעיקר מתוך שארז מקדיש חודשים ארוכים להשלמת תמונה אחת, ולעיתים באופן סינכרוני ומקביל לתמונות ברצפי תמות אחרות – ניכר מזה שהתהליך לכשעצמו, עד שיוטבע בבשר התמונה ובבשר התערוכה המתגבשת באופן חד משמעי וייחודי – תהליך זה חשוב יותר מהשלמת תפוקה או ממילוי חללים מסחרי על קנבס אחד לכשעצמו.

לכן, אל תאמר – אומנות מייצגת חיים.

כאן האומנות נושמת וחיה. פיוניות של אנרגיה מתפרצות ועולות מכל תמונה – והמתבונן אף יצליח, לעיתים, לחוות את המגע של הנצח עולה מתוכו עצמו, משתקף ומהדהד.

נכתב ע"י יובל זפיר - עו"ד, יוצר ומרצה


weba - בניית אתרים
סגירה
שכחת סיסמא? הצטרפות לאתר